החלטה בתיק בש"פ 7465/05

           כתב האישום כנגד העורר מייחס לו עבירות של ביצוע עבירות מין בתוך המשפחה, שיבוש הליכי משפט והטרדת עד. לפי כתב האישום, בתאריך לא ידוע במהלך השנים 1997-1998 אנס העורר את בתה של חברתו לחיים, שהיתה אותה עת כבת 7 שנים (להלן-המתלוננת). במקרה אחר בשנת 1999 חשף העורר את איבר מינו בפני המתלוננת, ובפני ילדה נוספת, וביקש מהן לעסות את איבר מינו. המתלוננת עשתה את שהתבקשה והעורר הפסיק את מעשיו לאחר שאם המתלוננת נכנסה לחדר והבחינה במתרחש. עבירות שיבוש הליכי משפט והטרדת עד מיוחסות לעורר בשל כך שביקש מהמתלוננת לבטל את התלונה נגדו בטענה שהדברים לא קרו וכי אם יכנס לכלא לא יוכל להחזיק שם מעמד משום שהוא חולה. כמו כן יוחסה לעורר עבירת שיבוש הליכי משפט בשל נסיונו לעזוב את הארץ, לאחר שנודע לו דבר הגשת התלונה כנגדו.

           עם הגשת כתב האישום, הגישה המדינה בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים כנגדו. בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כבוד השופט י' טימור, סגן הנשיא), אשר בחן את חומר החקירה, קבע כי קיימות ראיות לכאורה לביצוע העבירות המיוחסות לעורר, וכי קמה עילת מעצר מכוח סעיפים 21(א)(1)(א) ו- 21(א)(1)(ג)(4) ו-(5) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), תשנ"ו - 1996. צוין כי העבירות המיוחסות לעורר הן חמורות. אמנם רק בחלוף שבע שנים מביצוע העבירות הנטענות נמסרה עדותה המפורטת של המתלוננת, ולמשיב אין עבר פלילי מכביד. ואולם, המתלוננת לא כבשה כליל את עדותה במהלך כל התקופה, וכבר בנובמבר 2001 גילתה לאמה על האירוע הראשון, ושנה לאחר מכן הובאה בפני חוקרת ילדים, כאשר בכל אותה תקופה לא היה העורר בארץ. אשר לאישום השני, ישנן גרסאות מפורטות מצד המתלוננת ואמה. נקבע כי הימנעות המתלוננת מביצוע בדיקה רפואית יש בה כדי להעיב על משקל הראיות, אך אין בה כדי להפריכן. העורר ניסה לשבש הליכי משפט משניסה לשדל את האם והמתלוננת לחזור בהן מתלונתן. חמור מכך, ימים לאחר שנודע לו על התלונה, הוא ניסה לעזוב את הארץ בחופזה, מה שמעורר חשש מפני הימלטות מהדין. בתסקיר שהוגש מטעם שירות המבחן אין המלצה באשר לחלופת מעצר. בהתחשב בכלל הנסיבות, ולאחר התלבטות, סבר בית המשפט כי בהעדר חלופה נאותה אין מנוס מלהורות על מעצר העורר עד תום ההליכים כנגדו, וכך הורה. נקבע כי היה ויתארך הדיון בתיק העיקרי, או יחול שינוי מהותי אחר בנסיבות, יתכן ויהא מקום לעיון חוזר בהחלטה.

           על החלטה זו של בית המשפט המחוזי, הגיש העורר את הערר שבפני.

           בהודעת הערר שהגיש, טוען העורר כי אין ראיות לכאורה להוכחת האישומים כנגדו. לטענת העורר אין בראיות פוטנציאל להרשעתו בעבירות המיוחסות לו, ואבדנם של קלטת ותמליל החקירה בפני חוקרת הילדים יש בהם משום פגיעה מהותית ביכולתו של העורר להתגונן כנגד האישומים כנגדו. בנוסף טוען העורר, כי הוא יצא מהארץ וחזר אליה גם לאחר שידע על התלונה, ומכאן שלא היה בכוונתו להימלט מהדין. לאחרונה התחתן העורר באוקראינה ואשתו עלתה איתו לארץ במטרה לחיות כאן את חייהם. העורר סבור כי בשל העובדה שעבירות המיוחסות לו בוצעו לפני כשבע-שמונה שנים, ומאחר והוא אינו מתגורר יותר עם המתלוננת מאז שנת 2001, ולא נטען כי הוא ניסה לפגוע בה מאז שנת 1998, על אף שעדיין חי עמה באותו בית וקיים איתה קשר עד סמוך למעצרו, הרי שמסוכנותו אינה גבוהה, ויש להורות על שחרורו לבית אביו בתנאים מגבילים.

           דין הערר להדחות. במקרה זה נתקיימו שלוש עילות למעצר: מסוכנותו המינית של העורר, המתגלה בעצם המעשים שבגינם הוא עומד לדין, החשש לשיבוש הליכי המשפט - שיש לו על מה לסמוך לאור התנהגותו הקודמת של המשיב, והחשש להימלטות המשיב מן הדין, שגם הוא מתחזק לאחר נסיונו לעזוב את הארץ ביום הגשת התלונה. גם שירות המבחן לא מצא מקום להמליץ על שחרור המשיב בערובה.

           בנסיבות אלה כולן ומטעמיו של בית המשפט המחוזי, נדחה הערר.

           ניתנה היום, י"ז באב תשס"ה (22.8.2005).

ש ו פ ט

/עכב

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: